שיתוף של שבת

השיתוף הזה מיועד לאנשים שחרדה היא חלק מחייהם, או מהסובבים אותם.

התקף חרדה מתואר על ידי אנשים שחווים אותו בתיאורים ועוצמות שונות : לאחדים זה מרגיש כמו טביעה בים, לאחרים כמו התקף לב, ויש כאלה שנכנסים למצוקת נשימה וחוסר יכולת להסדירה. בעיקרון, התקף חרדה קשה מרגיש כאילו המוות מתקרב. התקף חרדה קל, "רק" משאיר אותך עייפה, חסרת אונים, עיניים נפוחות מבכי ומאוכזבת מעצמך ששוב, לא הצלחת להחזיק.

זר לא יבין זאת…

מה הסיבות לחרדה? שונות ומגוונות. האם יש להן גיל? כל גיל .

אני התחלתי לקבל התקפי חרדה כשנסגרו הגנים. לא שהבנתי שזה מה שקורה לי… בכל יום ראשון בבוקר, החל באחד בספטמבר הראשון ללא גן, הייתי מוצאת את עצמי מתעוררת בבהלה, משכיבה-שינה מלאה לישיבה, קצב הלב מהיר כל כך שכאילו והוא ממש עוד רגע יוצא מבית החזה, הנשימה מואצת עד שנדמה שהאויר לא מגיע לבית החזה, ואז היסטריה שאני לא מצליחה לנשום ושעוד רגע אני אינני. והבכי, בוקע ממעמקי הנשמה החוצה בקרעים. זה לא בכי, אלו קריאות של כאב שמתפרצות החוצה, כמו באבל. ואת לא באמת מבינה מה קורה לך עכשיו, למה, או האם זה יגמר…?

לקח זמן עד שהבנתי שהתרחיש ממתין לי בכל יום א', לקח לי זמן . עד שהבנתי שזה התקף חרדה, עד שהבנתי שהסיבה לכך היא השינוי התעסוקתי: אחרי 18 שנים של התעוררות בראשון בבוקר לגן ילדים… אני מתעוררת למקום אחר. לבוקר פנוי,יום עבודה רגוע : קליניקה, סדנאות, הרצאות.

שינוי שייחלתי לו כל כך, ועדיין…. אחד המבהילים.

אז התחלתי לעבוד איתו, עם ההתקף. בכל הכוח: שיחות, נשימות, דמיון מודרך, גלי מוסיקה מיוחדים, מה לא…. עד שנרגע. לא בבת אחת, ולא לגמרי. הוא שינה עוצמות, צורות, אופנים עד שהפך לעוד נשימה סדורה בראשון בבוקר.

והשבוע הזה שהחל, איך לא, בהתקף חרדה קיומי בראשון בבוקר לקראת ההרצאה בזום של היציאה שלי מהארון. גם ראשון בבוקר וגם זו היתה הפעם הראשונה בה ישבתי מול מצלמה, ללא קהל, וסיפרתי את הסיפור שלי. ההתעוררות היתה מזעזעת. הלילה שקדם לה היה לילה לבן מלא מחשבות מטרידות, מלחמת עולם להירדם שנגמרה סופית לקראת זריחה. השעון המעורר בנייד מצלצל "בוקר טוב אהובה" (שם ההתראה – עוד כלי מרגיע חרדה, שלא מרגיע…), קימה מיידית לישיבה תוך בכי מתבקע ממורד הגרון מעלה ושוטף את הפנים שעוד לא פקחו עיניים לשבוע הזה, והנשימות מתקצרות, והתסכול ואז :"נעמי…?" "התעוררת…?" פסיעות במעלה המדרגות, חבר טוב שלי שאצלו התארחתי במרכז ומכיר היטב אותי ואת החרדות שלי, נכנס לחדר בחשש, התיישב על מיטתי ואסף אותי לחיבוק ארוך שנמשך ונמשך עד שכל החולצה שלו היתה רטובה מדמעות… עד שנרגעתי. הוא ליטף אותי, וטפח על גבי ברוך כמו ילדה קטנה המתנחמת בזרועות אימה.

החרדה ליוותה אותי כל היום, גם כשהלכתי לים להתאוורר, לא הצלחתי לנתק את עצמי ולהירגע.

בסופו של יום, הגעתי להרצאה בדופק מואץ, התחלתי לדבר, ניסיתי (לא תמיד בהצלחה) להתגבר על עניינים טכניים, ובכל דקה שעברה, הרגשתי איך אני נרגעת, ונכנסת לשטף דיבור , מתרגשת, כבר לא חרדה. מ ת ר ג ש ת .

וזו המתנה שהרווחתי, להפוך את החרדה להתרגשות. לקבל אותה, כי היא כבר כאן, ולהשתמש בכל האנרגיות שלה ליצירה. אני רק מקווה שאצליח לעשות את זה בזמן אמת…

במהלך השבוע, קיבלתי המון תגובות, פניות ושאלות. הגיעו אלי משפחות כל כך מעניינות, ואני בעיקר מרגישה, שהחשיפה שלי, זימנה אלי הזדמנות להכיר יחסים אחרים. ואם משהו מרתק אותי בחיים האלה, זה יחסים.

אז תודה לחרדה שאפשרה לי לגדול ולצמוח. ידוע שלגדול זה כואב.

❤אני על זה, ולא מפחדת לכאוב❤

שבת מנוחה, וראשון טוב שיהיה לכולם…