כמעט שבת מנוחה
אי של שקט
אני יושבת בבית הקפה האהוב עלי, מול המנה האהובה עלי, הקפה, מיץ התפוזים והאנשים הכי יפים שיש… כאן קל לי לעצור רגע להתחבר. אלי.
המקום הזה היה עבורי אי של שקט בימים של סערות קשות. בעלי המקום כבר מזמן הפכו משפחה, (מהצד שלי לפחות, לא בטוח שגם מבחינתם…). מודה שימי הקורונה די הרגו אותי במובן הזה, הרגשתי שאין לי אויר. כי במשך חצי שנה לא היה לי ברור כל כך לאן אני ממשיכה מכאן. הקושי בלחשב מסלול מחדש אחרי שנתיב חיי היה ( לפחות בחוויה שלי) כל כך ידוע מראש, צרב ושרף והכאיב כל כך, שרק חיפשתי מקום להימלט אליו ממבטי העיניים הנישאים אלי בכאב וחמלה כשהדמעות זלגו ממני בלי שליטה. אז מצאתי לי מקום, בו מחייכים אלי כשאני באה, ומאפשרים לי לבכות מבלי לקחת אחריות על עידוד או הרגעה. מקום בו מחבקים אותי כשאני נפרדת, ודואגים לי כשאני באופן שיטתי מזמינה אוכל וכמעט לא אוכלת אותו :"זהו, אני אורזת לך. לא יכול להיות שזה יימשך" זועפת עלי בחצי חיוך הבת של בעל המקום, שמשרתת אותי בחדווה ואדיקות מהיום שהגעתי הנה "את לא יכולה להמשיך לא לאכול". וזהו, בזה היא שובה אותי. והיא אפילו לא יודעת… כי מה צריך האדם באמת ? תזונה לנפש, תזונה לנשמה ותזונה לגוף. ואני מצאתי את הכל במקום אחד.
בשבוע החולף, התרגשתי בלי סוף. קיבלתי המון פניות : בחלקן ממכרים מופתעים שהחדשות אחרו להגיע אליהם, בחלקן ממכרים מפתיעים מן העבר שעודדו ופרגנו על האומץ לשתף, אך ברובן, מאנשים שנמצאים בשלב כזה או אחר של פרידה. הורים לזוג תאומים בני 8 שהחליטו אחרי עשור משותף להיפרד ומבקשים ליווי והדרכה ב"איך לספר לילדים?", אבא מתוסכל לפעוטה בת שלוש וחצי שלא מצליח לתקשר עם שותפתו להורות (בחוזה שותפות הורית)והקטנטונת חזרה ל"פשפש" על עצמה, זוג הורים ל 3 ילדים מהמגזר הדתי שהתגרש לפני 6 שנים וכיום הבעל יוצא מהארון, זוג בגיל 68 שהחליט אחרי 38 שנות נישואין, 5 ילדים ו12 נכדים להיפרד ומבקש עזרה בפירוק ועוד ועוד סיפורי פרידה קשים המלווים בהמון כאב ובעיקר חוסר אונים מול מציאות בלתי רצויה. כן, בלתי רצויה. הפרידה רצויה, לפחות על ידי אחד מבני הזוג. עם זאת, הפגיעות, הן בלתי רצויות. ופרידה היא גם מלאה בפגיעות ובכאב …
אני שם בכובעי המקצועי, מחזיקה חזק בקולם של הילדים שבאמצע. כששואלים אותי מה אני עושה, או במה אני עוסקת, ההגדרה היא :"מדריכת הורים, מלווה משפחות". בפרשנות שלי, אני עוסקת בתרגום. תרגום ילדים להוריהם. עם השנים פיתחתי מיומנויות הקשבה ויכולת לשמוע דרך סיפורים של הורים, את הקולות אותם שומעים הילדים בבית. אני היום, כעבור שנים של לימודים, וניסיון בעבודה עם ילדים בגן, עם הורים בסדנאות ובקליניקה, ועם אנשי חינוך, מרגישה שזה התפקיד שלי להחזיק בטובת הילדים בחדר, ואני יודעת, שרק כשההורים יבינו אותם, יהיה אפשר להתחיל לתקשר אחרת.
אני יודעת היטב שכל מה שאני מביאה להדרכה, אלו השערות בלבד, ואני דואגת להדגיש את העניין בהדרכה. בינינו, מי יודע מה עובר במוחו או נפשו של ילד או אדם באמת…? עם זאת, בכל יום שעובר, ועם כל משפחה בה אני נפגשת, מתחוור לי שההשערות שלי מבוססות היטב, ושככל שהאנשים היושבים מולי מביאים את עצמם באותנטיות, בכנות (ובאומץ רב), כך ההשערות יהיו יותר מבוססות יידע וההדרכה תהיה יותר מדויקת ומתאימה להם כאנשים, כבני זוג וכהורים.
אני נפגשת באנשים אמיצים, שמגיעים שואלים ברגעים הקשים בחייהם. ולחשוב שכל כך פחדתי לחשוף את עצמי ולהיחשף… אילו רק ידעתי קודם שהבטן הרכה שלי, החשופה, תזמן אלי אנשים שחווים את אותו הדבר בדיוק בעצמם. כנראה שהייתי צריכה להתחזק בעצמי, להבשיל מספיק כדי להיות כאן עכשיו כדי לשתף לראות ולהראות גם לכם שלא משנה כמה קשה עכשיו, יש בכם את הכוחות לצמוח. שכל מה שקורה עכשיו, קורה רק בטובתכם. בטובתכם העליונה.
אז המשיכו להגיב, לשאול, להגיע.
אתם כנראה, טובתי העליונה…
נעמי
