אז כן, אני יודעת, ופותחת בהתנצלות. לא היה שיתוף של שבת בשישי האחרון. יצאתי לחופש! ולטובת אלה מכם שכבר עכשיו מסננים "ברכה מפרגנת" (ותודה על זה, היה באמת טוב), לא היה בית מלון מפונפן, ולא צימר גלילי בעל מרפסת נשפכת לנופי יקב. לא ולא ולא. מניין הפצועים והפציעות מהסופ"ש הזה טרם הגיע למספריו המדוייקים, ואני בהחלט מאמינה שעוד יתעדכן בהמשך. אבל קודם לסוף השבוע המפתיע הזה, שעוד ידובר בו כאן, אציין שאכן היה שיתוף שנכתב כבר ברביעי שעבר, ואני התקשיתי לפרסם אותו.
בשישי הקודם, שיתפתי כאן בהתקפי החרדה הפרטיים שלי. השיתוף הזה, זימן אלי לא מעט פניות סביב חרדה : הורים מודאגים לילדה בת 7 שצפתה ברשת בשוטרים מכים אישה שלא חבשה מסכה, אם חד הורית שמתעקשת להמשיך ולהגיע להדרכה כי "הילדים במקום הראשון. לקחתי הלוואה, התחלנו תהליך ואנחנו ממשיכות, אני מקווה שיהיה בסדר". זוג הורים לתינוק בן 5 חודשים שנאלץ לעזוב את דירתם השכורה בשל חוסר וודאות תעסוקתית/כלכלית ולחזור להורים , ועוד פניות שעיקרן החרדה הכללית סביב עולם המגיע בדרכו אל קיצו. שיח של קונספירציות סביב דילול אוכלוסיה/מלחמות בין מעצמות, ממשלה מתפרקת, דמוקרטיה מתרסקת בכל מקום/מציאות בה "התקהלות" היא 2 אנשים מדברים,אין אירועים, אין הופעות,אין הצגות, קיצה של תרבות, העתיד בעיקר נראה מדאיג. והוא ריצד שם לנגד עיניי, כתוב בגופן אריאל 12, על מסך המחשב במילותיי שלי.
וכך אני יושבת ברביעי, מנסה בכל דרך לנתק את עצמי מההזדהות עם הפחד ולכתוב משהו שיש בו מעט עידוד, ואולי אפילו איזה כלי יעיל להתמודדות. רק שאני, לא הייתי מעודדת.
בחרתי להניח לו, להניח לי, ולחזור אליו אחרת. נדרש לי הסופ"ש הזה כדי להבין מה היה לי כל כך חסר.
אז הכל החל בארגון חגיגת יום הולדת 40 לחבר בצל "קורונה". כשבכל רגע נתון חוקי ההתקהלות משתנים, ועכשיו כשמדינת שראל כבר אינה מדינה דמוקרטית יותר, לפחות לא כפי שהיתה (נכון ליום חקיקת חוק הקורונה), הפרוייקט הזה היה קרוב לבלתי אפשרי.
מזה שבועות, שיום ההולדת הזה עובר התאמות : מחגיגה על גג בית מלון מפואר, דרך וילה משודרגת, בריכה סגורה, קאנטרי, מועדון, פאב, יאכטה, חצר אחורית, חצר קדמית, סוכה, מקלט שכונתי עד שהגיע הרגע המיוחל בו צללה ההבנה שרק חלקת חול לא מוכרזת בקצה חוף לא מוכרז תוכל להכיל את החגיגה הלא מוכרזת שלנו, שעננה כבדה על עצם קיומה ריחפה מעליה כל הזמן.
ואז זה החל : רשימות על רשימות על רשימות, חלוקת משימות, מי מכין מה, מי מביא מה, מי מגיע, מי בסגר, מי חשוד, מי בבידוד…
שישי, 14.00, רכבים עמוסים בכל טוב, עושים דרכם לשביל לא מסומן, לחגיגת יום הולדת שתפתיע את כולנו… ובעיקר אותי.
קבוצה של אנשים שלא בהכרח מכירים האחד את האחר, התגייסו בכוחות משותפים להביא ערימות של ציוד בשמש וחום, והכל בחיוך ובאהבה. זה מה שהיה לי חסר ברביעי שעבר. כי בתוך חוסר הוודאות, גם צילה של קורונה, לא העיב על חלקת השמש שזרחה מכולנו.
עידן אהוב, אנחנו מכירים מעט מאוד זמן, ונדמה שברגע הראשון שנפגשתי במטר ותשעים של חוסן, עיניים כחולות-רכות, חיוך ממיס, צחוק קורע, כנות, אותנטיות, קבלה, חום ואהבה – נשביתי. וכנראה שלא רק אני… בימים האחרונים, הייתי מעורבת בסביבה הקרובה שלך מתארגנת לקראת חגיגות ה- 40 שלך. כמויות האהבה, המסירות, הרצון, העוסקים במלאכה, היו בלתי נתפסות! להרים מגרגרי חול, הפקת יום הולדת שנמשכה 12 שעות (!!!!!!!!) זה מטורף בכל קנה מידה אפשרי. והכל קרה כי אתה.
ואני, שזכיתי לקחת חלק בזה, הרגשתי מוארת. יום ההולדת שלך, הפיח בי תקווה ואמונה מחודשת, האיר בי משפט שנאמר לי מזמן :"עכשיו זה הזמן להיות". אני אוסיף "באהבה".
"עכשיו זה הזמן להיות באהבה"
אז תודה לך עידן, ותודה לך רועי על הזכות וההזדמנות לחגוג אהבה,( חרף היד העקומה, הברך המשופשפת, הנפילה על הראש, הבוהן המדממת, ועוד ועוד פציעות- לא כולן שלי ) אני מאחלת לכולנו שנמשיך להיות .
ותודה לך מרווין,
גם על התמונות.
נ.ב
הבוקר, התעוררתי, כרגיל, עם התקף חרדה… (בכל זאת יום ראשון). אבל עכשיו, כשהשעה כבר צהריים, אחרי 3 כוסות קפה והתבוננות נוספת בתמונות, ואחרי שהשלמתי את השיתוף הזה, זה הזמן להשמיע לעצמי את אחד השירים שהפך להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול שלי בחרדת יום א, מזמינה אתכם לקחת כמה רגעים לעצמכם לבד, ולהגביר את הווליום. ואני יודעת שזה ישן ולא עדכני, אבל תנו לזה להתנגן , LOVELY DAY – BILL WITHERS
מרגישים את הגוף מתנועע? מצויין! אתם משחררים אנדורפינים, האושר ממש בדרך אליכם (גם אם לכמה רגעים), היו כאן ועכשיו ובאהבה, אתם תרגישו את זה. מבטיחה.
נעמי
