"מסירות נפש – סם היקום
לא קוק, לא אם די. מסירות נפש"
אתמול בלילה זיפזפתי לחפש משהו שינעם לי באוזן עד שאירדם, ונתקלתי בתוכנית "קרוב" של צופית גרנט במפגש עם איתי לוי. איני מכירה את התוכנית (לצערי, מטופל) ואני לא יודעת אם כך זה בד"כ, אבל זה היה מפגש שתפס אותי בבטן, גם בשל אותה האמירה.
הרגע בו את בטוחה, סמוכה, מאמינה בכל ליבך שמצאת את האדם לו את מוסרת נפשך, מניחה ראשך בכפותיו, מתערסלת בזרועותיו עירומה כביום היוולדך, עירומה נפשית, חשופה, במלוא כובד משקלך – האמיתי, לא כשאת מחזיקה עוד קצת. מביאה איתך את כולך, כוליותך, כל הפגעים, הפצעים, הנגעים, הצלקות, הנכויות, האמיתות, ההגיון/שגעון הפנימי, הריק, האין.
מוסרת נפשך.
ללא מצנח, באמונה שלמה שאת אהובה בזכותם, ולא על אף …
מסירות נפש – משבר- מפח נפש – טראומה
מסירות נפש – סם היקום. הסם הכי ממכר שיש. הייתי שם. אני מכורה לו. הרגע בו הסם נלקח ממך ואיננו עוד, הוא טראומטי.
טראומה במילים פשוטות ?
דמיינו שהיתה מלחמה, גייסתם את כל הצבא, המלחמה נגמרה, והצבא נשאר בכל הכוח. אין מלחמה. האויב איננו. אבל הצבא…. הוא עוד שם. מגוייס, דרוך וברבבותיו. יום ועוד יום, ועוד לילה, והצבא כבר עייף ורעב ומותש, וזה מקשה עליו לתפקד. יש אפילו לא מעט הרוגים מכוחותיו מרוב עייפות, אבל הוא לא יכול לסגת, כי הוא לא רואה שאין מלחמה.
בחיים המקצועיים, אני מלווה לא מעט אנשים במשבר כתוצאה ממסירות נפש שהסתיימה במפחי נפש בנסיבות שונות : בגידות, פרידות, זוגיות, שותפות עסקית ובאופן בולט מאוד בהורות. מסירות נפש – משבר – מפח נפש. בכל פעם מחדש אני נפעמת מהדרך היצירתית של אנשים להתמודד. בשיחות עולות שאלות בדבר אמונה, בעיקר בעצמם: ביכולתם/חוסר יכולתם להפעיל שיקול דעת , בלקיחת/הסרת אחריות על חלקם, והפחד הגדול ביותר הוא איך להישמר מהישנות הכאב.
מדוע זה הפחד הגדול ביותר? כיוון שברגע שנשמטה הקרקע, כל אחד מאיתנו, בונה חומות באופן אינסטנקטיבי. הגוף מעמיד שומרים. הסכנה הגדולה בעיניי היא, כשהטראומה לא מדוברת. כיוון שאז, כל השומרים והחומות, כולם במלוא עוצמתם, נמצאים שם דרוכים בעבודה כל היום, וכל הלילה ומשפיעים באופן ישיר על איכות החיים שלנו, על הבחירות שלנו ועל ההתנהלות שלנו ביחסים. כשהטראומה לא מעובדת, אנחנו עלולים לחזור על אותן פעולות שעשינו בעבר ולהיפגע בדיוק באותם המקומות.
מבחינתי,
מסירות נפש, היא הסם הכי ממכר, הכי מסוכן והכי שווה שיש.
הייתי שם ולא פעם, ולא רק בזוגיות. התמכרתי לו, וכאבתי כאב גדול את המשבר, מפח הנפש והטראומה שחוויתי באובדנו. אני יכולה להעיד על עצמי שאני אדם טוטאלי, שהייתי שם במסירות נפש אמיתית ובטוהר לב. איני יכולה להעיד דבר על הצד השני, פרט לעובדה שאני דואגת להזכיר לעצמי שהוא קיים, וכנראה מסיק מסקנות משל עצמו. הרגע בו הבנתי שהיחסים עלו על שרטון, ואין לי יותר למי למסור את נפשי אלא להחזיק בה חזק ולדאוג לבריאותה, הרגיש לי בכל פעם מחדש, כמו מוות. מסירות נפש לחברה טובה שאיבדתי בדרך, לשותפות עסקית וגם בחיי הזוגיים-האישיים. בכל פעם מחדש, מוסרת נפשי ונופחת אותה. אני לא יודעת אחרת, ומתעקשת לא ללמוד. כנראה, כי זו רק תחושה של מוות. העובדה היא שנשארתי בחיים.
מה אני כן לומדת לעשות ?
לדבר עליה, לעבד אותה, להבין אותה ובעיקר לסלוח ולחבק את עצמי על הבחירה הטבעית שלי למסור נפשי ולהתמסר (אחרי הכל, אלוהים סולח, אז מי אני שלא אסלח…?). אני מאמינה באהבה כזו, באהבה שיש בה מסירות נפש. אני יודעת לאהוב רק כך, ורק כך אני רוצה להיות נאהבת. רק שבגילי, ומנסיוני, יש לי עוד צעד אחד לעשות בדרך לגדילה, צמיחה וההתפתחות שלי – להיות במסירות נפש קודם כל לעצמי. לחזק ולהתחזק בלהתקרב אלי, וכאן…. יש לי עוד מה ללמוד.
שבת מנוחה
נעמי
