יש לי ציפור קטנה בלב כשהתיישבתי השבוע לכתוב את השיתוף הזה, הבת שלי הגדולה בדיוק חזרה מהעבודה: "על מה עכשיו את בוכה?" שאלה אותי בעודי שקועה בנייד "יגאל בשן, הוא נפטר.." "ותני לי לנחש, את כותבת שיתוף של שבת על יש לי ציפור קטנה בלב.." "לא את, משהו את!" המשיכה: "אין עכשיו ברור שאני הבת שלך! איך ששמעתי את הידיעה, חשבתי עלייך והיה לי ברור שעל זה תכתבי" הגישה לי גליל נייר טואלט, איחלה לי כתיבה מהנה והלכה.
אז כן, השבוע ציפור אחת קטנה בלב שלי ספגה פגיעה אנושה. יגאל בשן, הזמר, מלחין, שחקן וזוכה פרס אקו"ם על מפעל חיים הלך לעולמו השבוע. מאז מתגלים לא מעט פרטים, שאני לא הייתי ערה להם. אחד מהם כאב לי במיוחד, אותו נסיון התאבדות לפני כשלוש וחצי שנים. הצלחתי לשמוע חלק מדבריה של ביתו, לקרוא מעט מדברי אשתו שישודרו הערב בתוכניתה של אילה חסון, בה היא מתארת את הבושה שליוותה את יגאל בעקבות אותו נסיון התאבדות, הדכאון המתמשך עד לקץ הטראגי בו בחר להחזיר נשמתו הדואבת לבורא. יכולתי לחוש פיזית את ליבי נמעך בקרבי. אילו רק ידעת, כמה ילדים והורים ליווית איתי לאורך השנים..
בשנותיי הראשונות כגננת פרטית, לא היה לי תקציב למורה לריתמוסיקה, מה גם שהגן נפתח כתינוקייה וביום הראשון לפתיחתו היינו שם עם שני תינוקות רכים בני 3 ו 7 חודשים.. לקח זמן והרבה עבודה עד שהגן התמלא, ועם זאת, בכל סוף שנה, דאגתי להפיק מסיבת סיום המותאמת ככל האפשר לגילאי הפעוטות שהיו בגן. לאורך השנים חיפשתי שירים שיתאימו, כאלה שהילדים יוכלו להתחבר וגם המבוגרים, "יש לי ציפור קטנה בלב" הוא אחד השירים שסיימו כמעט כל מסיבה. אני זוכרת קבוצת פעוטות בני שנתיים ישובים על ברכי הוריהם על שטיח, ממתינים שאגיע אליהם עם תוף הטם טם הענקי שהביאה זוגתי מאחד מטיוליה בעולם, כדי שיקישו יחד איתי את ה "ניי נה ניי ניי ניי" ויקומו בזה אחר זה לרקוד בחופשיות תוך שהוריהם מוחאים להם כפיים ושרים יחד במעגל. אני זוכרת שנה אחת בה קיבלתי בתרומה מאחד ההורים ערימת דליים שחורים מפלסטיק – איזו חגיגה !!! במשך שבועיים, קבוצת פעוטות בני 3 הדביקו דבקיות זוהרות, אני רצתי לתפור 15 זוגות כפפות לבנות קטנטנות שיתאימו לכפות ידיהם, רכשתי שתי מנורות אולטרא, וכשנשמע השיר במסיבה, והאורות חשכו, עייניי ההורים והילדים נאורו והאנרגיה בחדר היתה מחשמלת. דמעות של אושר והתרגשות מהמעמד, מהרגע, מהילדים, מהשיר..
כי השיר הזה לא היה רק שיר מופע סיום גן, הרגע ההוא היה רגע השיא שלו. השיר היה נכנס לגן כחודש או יותר לקראת סיום, היינו מנתחים אותו יחד. כל בית בנפרד, בהנאה ובכיף, דיברנו על גומות חן,על משמעות החיוך והמנגינה בלב, על המושג "לבנת כנף" והחיבור לשלום, ואחרי הכל, לבית האחרון הייתי מחכה בהתרגשות הרבה ביותר, שם התעצם השיח על רגשות בו גילינו בתוכנו, כל אחד ואחת, את הציפור הקטנה בלב שעוזרת לנו כשעצוב, כשכואב, כשכועס. אותה ציפור מלאת חיוך ואהבה שברגע שאנחנו מצליחים לראות אותה בדמיון, משרה עלינו רוגע ואופטימיות, בחיוכה היא אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו. והיא בתוכנו, ועל כן אנחנו אוהבים אותנו.
וילדים בגילאים הללו, עדיין חושבים חשיבה קונקרטית, נעים בין עולם הדמיון והמציאות כאילו ומדובר באותו עולם, ועל כן הציפור כל כך נגישה להם. הנשמות הרכות הללו, נטולות כל קודים חברתיים שיפריעו להם בהמשך ויטשטשו את רגשותיהם, היום מחוברים כל כך לעצמם ומצליחים ברגע כעס גדול על חבר שלקח להם שוב את הקסדה במשק הבית, למצוא את ציפור הלב הלבנה המחייכת, להירגע ולהתפייס. ובשיחות הכנה המדברות סיום ופרידה, למצוא בנו את הציפור הלבנה, מלאת התקווה, מחייכת אלינו כאומרת "יהיה רק אהבה טוב" היא יודעת, כי היא ציפור. היא עפה ורואה הרבה יותר ממה שעינינו מסוגלות לראות. הלוואי ויכולת לראות את הציפור הזו בעצמך, יגאל..
היום, במבט מבוגר ומנוסה על החיים, אני יכולה לנסות להבין איך המציאות של עולם המבוגרים יכולה לטשטש ולהכביד כל כך על הציפור שלנו עד שהיא נעלמת ונקברת בתוכנו.. כן, לכולנו יש תקופות מאתגרות. נוכחנו לדעת שהמציאות אינה עוד משחק בבית בובות או מטבח שאפשר לעצור בכל זמן ולהמשיך לשחק מחר. ואם כן הצלחנו לעשות "פאוז" לעצמנו, החיים נמשכים והמציאות תדאג לשנות עבורנו את כל מה ומי שהוא לא אנחנו.
יגאל יקר, אני מודה לך על כל השנים בהם ליווית בעדנה, רוך ורגישות אותי ואת ילדי הגן. אני מודה לך על הציפור שבלב. מבטיחה לעצמי שגם כשידמה לי שהיא לא שם, אעשה את המיטב להחזיק חזק, כי זהו רק מסך עשן שמונע ממני להגיע אליה. בוחרת לראות באיבוד ציפור הנפש שלך,כאילו וציווית עלי, עלינו לחפש ולאחוז באדיקות בציפור שלנו. תהה נשמתך צרורה בצרור החיים, נעמי
