הורים שואלים את נעמי

יקרה,

כשילד משתמש המילה "פחד", "מפחד", הוא בעצם מפעיל את ההורה. התנהגות של ילד היא מטרתית, וברור מהתנהגותו של בנך, כי המטרה שלו היא להפעיל אותך. הוא מצא דרך להעלות אותך על המגלשה איתו בגן השעשועים, יצירתי לא?

כאשר פחד מבוסס על טראומה כלשהיא – נפילה ממגלשה, לדוגמא, מדובר בחרדה ולא בפחד. בכך נטפל בדרך אחרת.

למקרה שאת מתארת, ומקרים דומים בהם ילדים טוענים כי הם מפחדים ממפלצות בלילה/בלונים וכד' , מדובר בהתנהגות מטרתית, כפי שציינתי קודם, ובכך נטפל בהתאם.

יש להכיל את הפחד של הילד,להיות אמפאטיים ועם זאת , לא לעשות מזה סיפור.

כשאתם הולכים לגן השעשועים, אני מניחה שיש שם גם מתקנים נוספים. תוכלי לאמר לו :"אני מבינה שאתה מפחד, אתה יכול לבחור במתקן אחר"

אם הוא מתעקש לעלות על המגלשה, אמרי לו בטון רגוע ושליו, תוך שאת יורדת לגובה עיניו :"אני סומכת עליך שאתה יכול להתגבר על הפחד שלך, אני נשארת כאן".

אמא יקרה,

נשמע מדברייך, כי אחד הערכים המובילים אותך בחינוך ילדייך הוא הבנת ולקיחת אחריות על מעשיהם.

ילדים, לרוב, משתמשים במילה "סליחה" פשוט על מנת לחזור על אותו מעשה. אין הפנמה של המעשה ואין תוצאה.

אנחנו כהורים, מתעקשים שהילד יבקש סליחה, אך כושלים בתיווך המשמעות ופעמים רבות בטון : "בקש סליחה מייד"!

כאשר ילד עובר את הגבול או פוגע באחר, נלמד אותו לאמר: "טעיתי, הכיתי אותך במקום לדבר. אשתדל לא לעשות זאת שוב".

כאשר הילד משתמש במילה: "טעיתי", ומסביר את המעשה שעשה, הוא מפנים את הגבול שנחצה או את ההתנהגות הבלתי רצויה.

כהורים, עלינו לסגל לעצמנו התנהגות זו, על מנת לתת לילדים דוגמא אישית – רק כך הם למדים, וישנו ערך מוסף:

דמייני לעצמך אותך "מתפוצצת" על בנך בעניין כלשהוא (קורה לכולנו ) ואחרי שאת נרגעת, את פונה אליו ואומרת : "טעיתי, לא

הייתי צריכה להרים את הקול בצורה כזו. אני מקווה שזה לא יקרה לי יותר."

בפנייה כזו, בנך לומד שגם את בן אדם, שאפשר לטעות ולשוחח על כך אחר כך.

ההודאה בטעות היא אבן דרך בתקשורת. הכל בחיים זה יחסים ותקשורת, וכשיש טעות בתקשורת,  אנו מדברים על זה.

אני מודה לך על שאלתך.

הורים רבים מתמודדים עם קושי מסוג זה, ובפנייתך תוכלי לעזור גם להם.

אפתח ואומר כי המילה "מקלל" היא טעות ביסודה. "קללה" שייכת לעולם המכשפות ודמויות כאלה ואחרות שאינן מין המציאות, לפחות לא לדעתי.

ברשותך, אשתמש במילה "מגדף", אני מאמינה שבכך אני נותנת למילים פחות עומק/כוח.

שמעתי לא פעם הורים ש"מתעלמים" מכל מיני התנהגויות של הילד, בתקווה שאלה ייעלמו… לצערם, לא כך הם פני הדברים.

התעלמות כמוה כמו אלימות. בפירוש.

תוצאה של התעלמות מילד היא בדרך כלל מציאת התנהגות מפריעה אחרת, שכן ילדים הם מאוד יצירתיים, או במקרה הפחות טוב, החרפה של ההתנהגות הנוכחית והסלמתה.

אז מה לעשות?!

להתעלם .

להתעלם מההתנהגות, ובמקביל להתייחס לילד.

לדוגמא : ביתך מקללת אותך , את :מחבקת אותה, מביטה לעיניה  ואומרת : "אני מבינה שאת כועסת. המילים שאת אומרת לי לא נעימות לי, מאחר ואני גרה כאן יחד איתך, אני מקווה שתתחשבי בי". יש נה חשיבות גדולה לשימוש בטון רגוע. כשמדובר בילדים צעירים יותר, אני מקצרת את המשפט :"אני מבינה שאת כועסת, המילים האלה לא נעימות לי."

זהו. אין צורך להוסיף דבר. המטרה של הילדה היא להסב את תשומת ליבך. כשאת מתייחסת אליה ומתעלמת מהמילים, היא מקבלת את מה שהזדקקה לו.

·         אסייג ואוסיף כי, לעיתים ילדים משתמשים בהתנהגות זו כתוצאה ממאבק כוח, וכי אם זה העניין, קרוב לוודאי שתוכלי להיעזר בקבוצה או שיחות הדרכה. בהצלחה .

רווית היקרה,
נתת דוגמא של כמעט כל בית בישראל – לפחות פעם ביום… חילוקי דעות בחינוך, זה טבעי. תחשבו על זה רגע – את באת מבית הורייך, שם חינכו אותך וגדלו אותך על פי ערכים מסוימים ובדרך מסויימת. בעלך – בא מבית הוריו עם מזוודה מלאה בערכים משל עצמו – קרוב לוודאי דומים לשלך – אחרת לא הייתם מתחברים . עם זאת סדרי העדיפויות כנראה אחרים , והדרך – בטח ובטח שונה.
שניכם עכשיו – כל אחד עם המזוודה שלו, צריכים לעשות יחד סדר, לבדוק מה באמת מתאים לכם להביא לבית המשותף שלכם, ועל מה אתם מוותרים. ואם אתם מוותרים – צריך להמציא משהו חדש יחד.
בחילוקי דעות בין הורים, אני אומרת, לכו עם זה שיותר קשה לו. זה שיותר מפריע לו. למשל : בעלי מסכים שהילד יישן איתנו במיטה ואני לא ישנה כבר שבועות כי ידיים ורגליים עפות עלי כל הלילה… למי יותר קשה ? לי. אם כך , הבעל מתבקש לעזור. זה בסדר לאמר לילד : "אני חושב אחרת מאמא, עם זאת מכבד את מה שביקשה"
במשפט כזה, אתה מדגים לילד שלך קבלה אמיתית של דעות שונות וכבוד לשונות הזו. זה הערך של כיבוד וקבלת השונה והאחר. אנחנו כהורים מהווים דוגמא לילדינו בהתנהגות שלנו. זה נקרא מודלינג. זה בסדר להסכים שלא להסכים. בהצלחה

חנה שלום, 
זה אך טבעי שההתלהבות מבית הספר נשכחת מעט בתקופה הזו של רצף ימי לימוד.
לא מזמן עברנו תקופת חגים המאופיינת בטעימות קלות מבית ספר ומנות גדות של חופש.
המעבר ממסגרת גנית לבית ספר , לא קל. ההבדלים רבים ומשמעותיים : סדרי הישיבה, משך הזמן הנדרש להקשבה, זמן משחק, זמן חופשי, חברה שונה, ובעיקר, נוסף מימד חדש של "קנה מידה להצלחה". פתאום , אני , הילד, הופך להיות "נמדד". ההצלחות והכישלונות שלי, כמו גם הקשיים, מקבלים מספרים וציונים.
ההסתגלות לכל האתגרים הללו ועוד, אורכת זמן.
אני מציעה לך לקחת נשימה, לתת הקשבה אמפאטית ולכוון התנהגות.
הזמיני אותו לשיחה משפחתית או אישית בזמן טוב. זמן טוב הוא זמן בו הילד רגוע, ופנוי להקשבה. 
שקפי לו את הקושי ותני לקושי מקום : "אני רואה שקשה לך. זה באמת קשה לעבור מגן לבית ספר".
כווני התנהגות : "עם זאת, בית הספר הוא אחד מהחובות שלך. כמו שלי יש חובה לצאת לעבודה – כך העבודה שלך היא ללכת לבית הספר. 
אין בחירה אם ללכת או לא.
ובכל זאת, אני רוצה לעזור לך. מה יעזור לך לצאת בבוקר מהבית במצב רוח טוב? מה ישפר לך את היום בבית הספר? איך אני יכולה לעזור? בוא נציע רעיונות יחד. "
מבין כל הרעיונות, בחרו אחד שבו תתנסו בהתמדה בכל יום למשך שבוע. בסוף השבוע , עשו שיחה נוספת בה תסכמו מה עבד יותר או פחות, מה ניתן לשנות. 
בשיחה מהסוג הזה, הילד מקבל הקשבה, מחזיר לעצמו כוחות ומרגיש אהוב, מוקשב ובעיקר מוכל. 
כל אלה יעמדו לצידו ויעזרו לו בהסתייגות למסגרת החדשה. 
המון הצלחה, אשמח שתעדכני אותי. נעמי