איך ניתן לעזור לילד לפתח מיומנויות חברתיות כבר בגיל הגן?
אפתח ואומר, כי משחק חברתי הדדי מתחיל להתקיים לקראת גיל 3. בשנים הקודמות הילד שלנו שיחק ליד חברים, מול חברים אבל עדיין לא "עם" חבר. עד גיל 3, ילדים שבויים בעצמם וברצונותיהם. כשהם רואים ילד אוחז בצעצוע שהם רוצים, הם רואים רק את הצעצוע ולכן, לרוב יחטפו אותו מידו. הם עדיין לא מבינים את ההשלכות של המעשה, של "המחטף". מגיל 3 שנים, ילדים מתחילים לראות את האחר ולהיות מודעים לו.
ישנה חשיבות גדולה לפתח אינטראקציות חיוביות ויעילות בין ילדים כבר בגיל הרך, בשל השפעתם על כישורי התקשורת הבין אישית, רמת ההישגים בבית הספר ובאופן כללי הסתגלות טובה בעתיד.
כישורים חברתיים בגיל הרך - תפקיד ההורים בפיתוח מיומנויות חברתיות
- יש לקיים שיחה משפחתית בה אנחנו מגדירים את החוקים אצלנו בבית. מהם החוקים כשמזמינים חבר, מהם החוקים כשהולכים לחבר, מהם החוקים כשמשחקים יחד, מהם החוקים כשרק לאח אחד מגיע אורח או רק אח אחד מוזמן לחבר. החשיבות בשיחה מהסוג הזה, הוא להגדיר לנו ולילד שלנו את הציפיות מהמפגש החברתי, להכין את עצמנו ואת ילדנו להתמודדות עם קונפליקטים שעלולים להתעורר. ידוע שילדים בעלי יכולת ניבוי מצבים מפותחת, ייטיבו להתמודד עם סיטואציות מורכבות.
- יש להקפיד לזמן משחק חברתי בבית או אצל חבר לפחות אחת לשבוע בשעות אחר הצהריים. המפגש לא ילווה בהורה ויימשך פרק זמן המתאים לגילאי הילדים. נוכחות של הורה נוסף בזמן מפגש חברתי של ילדים תחבל במפגש ותחרב אותו . ילדים, כשהם יחד, מסתדרים טוב יותר ללא נוכחות של מבוגר. בזמן משחק, ילדים מסוגלים לריב ולהסתדר ביניהם כשאין מבוגרים נוכחים. נוכחות של הורה בעת מפגש מפריעה לילד לפתור דילמות וקונפליקטים בעצמו. הוא רץ להורה שלו ומצפה ממנו "להציל" את המצב. נוכחות של מבוגר אחראי אחד מספיקה.
- יש לייצר משחקים חברתיים-משפחתיים . לשחק יחד סביב שולחן/על שטיח. להסביר ולהתאמן יחד על חוקים והתנהגויות במשחק חברתי כגון : המתנה לתור, הפסד, ניצחון, קבלת קצב שונה משלי – כשיש אח צעיר
- להדגים הפסד ולאפשר הפסד – כהורים חשוב שנדע שאנחנו מהווים דוגמא ומודל לחיקוי לילדנו. על כן, בזמן משחק חברתי משותף בבית, נפסיד להם ונדגים איך אנחנו מפסידים ואיך אנחנו מרגיעים את עצמנו. חשוב לא פחות, לאמן את ילדנו בהפסד. ילדים לא שמחים להפסיד. מי שמח באמת להפסיד? עלינו ללמדם "להפסיד בכבוד". לאפשר להם להפסיד ואז לעזור להם לכוון התנהגות. אני כותבת לאפשר, כי כהורים, אנחנו מעדיפים לתת להם לנצח ולחסוך מהם ומאיתנו את התסכול. תסכול הוא שריר שצריך לפתח. לנו כהורים תפקיד מאוד עיקרי באימון בתסכול מהפסדים. הם יתאמנו בבית, ויידעו להפסיד בחברה.
- כשילד מזמין חבר אליו הביתה ומסרב לתת לו לשחק במשחקיו, יש לעשות תיווך. לרדת לגובה העיניים ולהסביר – "כשיש לנו בבית חבר, אנחנו חולקים איתו ומשחקים יחד בשיתוף פעולה. אפשר בתורות ואפשר שניכם יחד. אתם מחליטים. אני סומכת עליכם שתסתדרו." אם הסיטואציה חוזרת על עצמה יותר מפעמיים-שלוש, זה הזמן להתקשר לאמא של החבר שתבוא לאסוף אותו. לאחר לכתו, במידה והילד שלנו רגוע, נוכל לשוחח ממקום אמפאטי, להתחבר לקושי לחלוק ולקבוע ניסיון נוסף ביום אחר. אין צורך לכעוס , אלא לקבל ולהבין. משחק משותף דורש אימון.
- חשוב לזכור, המבוגר משמש מודל לחיקוי להתנהגות חברתית: למידה באמצעות חיקוי היא עוצמתית. המבוגר צריך לשים לב לאופן שבו הוא יוצר קשר עם הילדים, עם בן הזוג בבית, מבוגרים אחרים בסביבה וגם זרים במרחב הציבורי.
- בעת קונפליקט או מריבה , שוב לפנות להגיון הבריא ולעצמאותו של הילד, וכך להעצים אותו. כאשר המבוגר נותן לילדים אחריות והזדמנות להפעלת שיקול דעת הוא מבהיר להם שהוא סומך עליהם. שהם נבונים ויכולים להצליח. כך הילדים מעריכים את עצמם כבעלי יכולת חברתית ומתנהגים בהתאם. עוד על מריבות בין אחים/חברים , לחצו כאן
לסיכום,
מיומנויות חברתיות אינן מולדות. הן מיומנויות הדורשות אימון וטיפוח. ככל שנרבה במפגשים חברתיים ונפחית התערבותנו בהם, כך ילדינו ירכשו מיומנויות אלה שיסייעו בידם בחיים. ככל שנשקיע בתיווך ושיח עם הילדים שלנו, כך יוכלו גם הם להשתמש בכלים אלו. מיומנות חברתית נוספת ולא פחות חשובה, היא בקשת עזרה. אם אתם עדיין מתקשים, בקשו עזרה – סדנאות הורים או הדרכה פרטנית יוכלו לתת לכם מענה.
